<h1>ענינים שונים לתלמיד הרשב"א סימן ו'</h1>
<h2>דף לז:</h2>
גרסינן בפרק השולח (גיטין ל"ז ע"ב) וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו, אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה מזה, כלומר שאין גופן קנוי כדמסיק התם. ולרמב"ם ז"ל בספר קנין [הלכ' עבדים פ"ט ה"ה) [כתוב] גוי שקנה חברו לעבדות לא קנה גופו אעפ"כ אם מכרו לישראל הרי גופו מכור ע"כ. נראה שסובר הרב ז"ל דמה שאמרו אתם קונים מהם לאו בגוי שמכר את עצמו בלבד היא אלא אף ישראל שקנה גוי מגוי אחר בכלל וצריך גט שחרור. ויש לעיין שלא מצינו בשום מקום בעולם שיהא כח הקונה גדול משל מוכר, וכי תימא שאני הכא שהגוי גם גופו מכר לגוי אלא שאי אפשר לו לקנות הגוף מגזירת הכתוב, וכיון שכן גבי ישראל שאין לו מונע לקנות גם הגוף הלכך ממילא הוא נקנה לגמרי, אין זה מספיק דמ"מ עיקר הקנין כיון שלא היה חל אלא למעשה ידיו הוה ליה כאילו לא נמכר הגוף לגוי כלל וכיון שכן במה יקנה ישראל את גופו, ובשלמא אם העבד מתרצה באותה קנייה שפיר הוה ליה כמוכר עצמו לישראל אבל נמכר בעל כרחו מאי איכא למימר.
ועוד קשיא לי מדגרסינן בפרק החולץ (יבמות מ"ה ע"ב) אמר רב חמא בר גוריא אמר רב הלוקח עבד מן הגוי וקדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין, כלומר שקדם וטבל קודם שיטבילנו רבו לעבדות כדמוכחא שמעתתא בהדיא וכמו שפירשו המפרשים נ"נ אבל מ"מ כבר קנאו ישראל בכסף בשטר ובחזקה, ואמרינן מאי טעמא גוי גופא לא קני מעשה ידיו [הוא] דקני ומאי דקני הוא דמקני לישראל וכיון (שכן) [שקדם] וטבל אפקעיה לשעבודיה (כדאבא) [כדרבא] דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד, דאלמא ש"מ בהדיא דלא מקני גוי לישראל אלא כמה דהוה קני ליה.
על כן נראה לי דהבא מחמת גוי כגוי ואין גופו קנוי לו כלל [וכההיא] דהחולץ שכתבנו. ואי קשיא לך אדרבא דוק מינה להך גיסא טעמא דקדם וטבל הא לא קדם אלא שהטבילו רבו לעבדות קני ליה גופא, אלמא יפה כח הקונה משל מוכר. י"ל דכשהטבילו לעבדות הוה ליה כקונה אותו בחזקת מלחמה שהאומות כעין מופקרין הן לישראל, שהרי לגבי ממונם אמרו בבבא קמא עמד והתיר ממונן לישראל. והלכך אף גופו כן כל שיש לו בו קנין קצת, דעל ידי אותו קנין ועל ידי מעשה הטבילה שמטבילו בפירוש לשם עבדות שהוא דומה לחזקת מלחמה אז הוא נקנה לגמרי. ומיהא דרב שמעינן לה, דליכא למימר דהא דרב מיירי בשהטבילו לרצונו דווקא דמה הועיל בכך לענין קניית גופו, והא אנן סהדי דלא עלה על דעת העבד למכור גופו מפני טבילה זו, אלא ודאי שמעינן מינה דטבילה זו זכות הוא שזכתה לו התורה. דומה קצת למה שמצינו גם כן בישראל שקנה גוי וקנה גופו שיכול להטבילו על כרחו להתחייב במצות, דבין לרבנן בין לר' שמעון בן אלעזר דפליגי בשלהי החולץ (יבמות מ"ח ע"ב) יש טבילה שיכול לכופו בה. אע"ג דבגוי דעלמא שאינו קנוי לנו לא מצינו גירות בעל כרחו, דאדרבא בגר קטן שהטבילוהו ב"ד אמר רב יוסף הגדיל יכול למחות כדאיתא בפ"ק (דקידושין) [דכתובות] (י"א ע"א). אלא שכל זה מדין זכות שזכתה תורה לישראל על האומות כל שהתחיל ישראל לקנות בהן קצת, אתם קונים מהן ולא הם קונים מכם כן נראים הדברים.
אבל צריך לי עיון מה שאמרו דגוי קונה גוף הגוי במלחמה, היכא שמכרו לגוי אחר מה דינו, דאפשר לומר דגופו מכור דמה מכר ראשון לשני כל זכות שבא לידו, ואין צריך לומר שאם מת רבו ראשון שהיורש קונה הגוף, דיורש כרעא דאבוה הוא וירושת גוי דבר תורה היא כדאיתא בקידושין (י"ז ע"ב). או אפשר דגזירת הכתוב הוא שאין גוי קונה גוף חברו אלא במלחמה ולא דרך קנייה וירושה [ואין לומר] דכל אדם שולט בגוף עצמו למכרו כרצונו שהרי ישראל נמכר לעבדות גמור ואעפ"כ אין הגוי יכול למכור את עצמו לגוי חברו אלא לישראל, דאלמא שמעת מינה דלעולם אי אפשר לגוי לקנות גוף אלא במלחמה. ובכלל ספק זה הוא גם כן הגוי הנשבה במלחמה והוליד בנים, אם בניו קנויין לאדון בגוף דבן כרעא דאבוה וכשם שאביהם גופו קנוי אף בניו כן, או נאמר שאי אפשר לקנות גוף אלא במה שלקח ממש במלחמה.
ומ"מ מסתברא דקונין הן גוף על ידי קנייה וירושה וכן הבנים קנויין לרבן, דמה שאמרה תורה ולא הם קונין זה מזה חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו, ובנקנין בכסף דווקא הוא שהקנין הראשון היה בכסף, ותדע לך עוד דהא מאי דאמרינן דבחזקת מלחמה קונין זה מזה נפקא לן מעמון ומואב דטהרו בסיחון, ובודאי משמע שרוב אנשי ארץ עמון ומואב לא מתו בחרב המלחמה, ואפילו נשארו מהם מעטים הא הוו להו קבוע וכמחצה על מחצה דמו, וכן הולידו שם בנים קודם שכבשו ישראל הארץ מיד סיחון. וכן נמי משמע ודאי שאנשי סיחון אותן ממש שנלחמו ושכבשו אותה הארץ לא היו כולם בחיים אלא בניהם נשארו תחתם, ואעפ"כ הרי גוף כל עם עמון ומואב הם ובניהם הנולדים בגלות היו גופן קנוי לאנשי מלחמת סיחון להם ולבניהם, שאם לא היו קונין גופן לא היו ישראל מותרין בהם כלל, דהא מעמון ומואב דטהרו בסיחון נפקא לן דקנו גופן דמשמע דאם לא קנו גופן אסורין היו בהן, דאלמא שמעת מינה כדאמרן. וכתבתי כל זה משום דנפקא לן מינה לענין דינא, אם נתגיירו אם צריכין גט שחרור להתירן בבת ישראל.
